Zunda motchi

מחוז חדש, אוכל מקומי חדש. מרגש כל פעם מחדש.

הפעם כדורי מוצ׳י דביקים, ועליהם רסק של פולי סויה. אוח כן. 

הגענו אל מחוז Miyagi

(בלי שום קשר למיסטר מיאגי מקארטה קיד). אנחנו ישנים בסנדאי, העיר הגדולה של טוהוקו, וגם הנציגה הגדולה בחוף המזרחי שחטפה את נזקי הצונמי ההרסני האחרון. מדהים פה, ושונה בכל מובן מערים אחרות שביקרנו בהן. 

המון דברים קרו מאז שהגענו, דיווחים בהמשך. 

ארוחת soba

בסיום הטיול בkakunodate, העיניים שבעו, אבל את הבטן היה צריך להרגיע. אז הסתובבנו בין הסמטאות והבתים הקטנים, עד שמצאנו מסעדה מקומית עם זקנה חביבה. לא תיירותית, קטנה, משפחתית, עם הריח היפני והאווירה הנעימה, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.

מכשול השפה לא היווה הפעם בעייה רצינית, כי היו שתי אופציות בתפריט - סובה חמה או קרה. ניסנו כמובן את שתיהן. 

הסובה החמה הגיע במרק צלול וטעים. 

הקרה הוגשה בסגנון הקיצי - נטורל על מחצלת, ולצידה ציר דאשי עדין ומחוזק בסויה. 

טובלים את האטריות, רק עד החצי, ושואבים מיד לפה. 

בסיום, מקבלים קנקן של soba yu - המים בהם התבשלה הסובה במשך היום, עד שהפכו לחלביים מהעמילן שהתפזר בהם. את המים מוזגים אל הכוס עם שאריות הרוטב, ומקבלים תה ריחני לסיום הארוחה. 

האוכל היפני מדהים אותי בכל פעם מחדש. בדקויות, בטעמים ובפשטות שלו. 

סקורה בKakunodate

במרחק של 40 דקות נסיעה בשינקנסן מאקיטה, מסתתרת עיירת שנראית כאילו נתלשה מהאגדות. טיול רגלי בסמטאות סטייל קיוטו הובילו אותנו אל רובע הסמוראים המכובד. שורות של בתי עץ שחורים ועתיקים שרואים רק בסרטים, ובניהם צומחים אין ספור עצי דובדבן, עתיקים כמו העיירה עצמה. העצים נשפכים מטה אל הרחובות ומשירים עלים עדינים שנופלים ברוח כמו שלג רך. 

הגענו ביום של שיא פריחת הדובדבן, וצפינו בעיר שהתכסתה בורוד. 

כל הקלישאות שבעולם יכולות להיאמר עליה, והפעם גם נעמוד מאחוריהן. יש הרבה מה לומר על מה שראינו ועשינו, אבל לפעמים צריך לשתוק ולתת לתמונות לעשות את העבודה. 

בטטות מסוכרות

היה פחות מוצלח ממה שזה נראה ונשמע

שיפוד עוגת דגים במרק Oden

מבחינתי אפשר למלא כל דבר באזוקי

רשת המספרות QB

להסתפר, כך מסתבר, זה עסק יקר ביפן. תספורת גברים בסיסית יכולה לדלג בקלות מעל ל100 שקלים ולהצפין עוד רחוק הרבה יותר. אז כשיש ביקוש ודרישה למחיר נמוך, הגיוני שיצוץ פתרון כמו זה - רשת מספרות בזק: שלם, התקצץ וצא.  

10 דולרים עולה התענוג. וההתנהלות בו יפנית מעין כמוה: מזמינים מספר ממכונה, מחכים בתור, ומקבלים תספורת בסיסית שאפשר לדחוס ל-10 דקות. בלי חפיפה, בלי גילוח, בלי צביעה או כל דבר מעבר לבסיס. המקדונלדס של עולם השיער. 

וכמה זמן צריך לחכות בתור? גם לזה יש חיווי. 

מוחיטו סאקורה (דוחה), וצ׳יפס בטטה (לא יאומן כמה טעים)

אנחנו מקבלים את הסקורה עם שלל מאכלים ורודים. 

ובינתיים, בחנות ספרי ילדים ביפן

לאכול בנטו בשינקנסן.

סימנתי עוד וי. 

הלו קיטי מבטון

כנראה תחליף לחתול המזל

אטריות סובה ואודון בעמידה בתחנת רכבת

היתה מהטובות והזולות בטיול. אין כמו אוכל רחוב. 

kiritanpo

אחד מהמאכלים המסורתיים של מחוז אקיטה - שיפוד אורז דחוס וטעים. אפשר לצלות אותו על גריל, משוח במיסו או רטבים אחרים, או לחתוך לפיסות אלכסוניות ולהגיש בתוך מרק רותח. 

היה מצויין. 

אוריאו תה ירוק. מדהים.

אקיטה נהדרת

וגורמת לנו להרגיש שוב בקיוטו בגירסה מוקטנת. 320 אלף תושבים, בתים קטנים, חלקם מעץ ישן, רחובות צרים, נהר, גשרים קטנים וסקורה ורודה בכל מקום. 

מלא גאדג׳טים מפלסטיק לחיתוך ועיצוב אוכל לקופסאות בנטו

Kushisho (אקיטה)

לא משנה כמה תתכנן מראש, ההפתעות הגדולות תמיד יקפצו עליך כשאתה לא מוכן. 

יצאנו לטייל ב-Kawabata, רחוב המסעדות של העיר Akita, וחיפשנו מקום הגון לאכול בו. לא ידענו מה בדיוק אנחנו מחפשים, אבל רצינו משהו מיוחד, וכך נעצרנו מול חלון ראווה מינימליסטי שהציג שיפודי טמפורה עדינים בגומחה מוארת וצרה בקיר. 

משם נשאבנו פנימה ועברנו את אחת החוויות הקולינריות המפתיעות והמרגשות של הטיול. 

ישבנו סביב בר מודרני ומינימליסטי, בזמן שמארחת בלבוש מסורתי עורכת לנו את סט הכלים בטקסיות. מליון צלחות, כוסות, כדים, טקסי מזיגת רטבים וחמידות כללית מכל עבר. 

שתינו סאקה וצ׳וייה מצויינים, טבלנו ירקות פריכים בכד קטן עם מיסו טעים כמו קרמל, ולא האמנו כמה שזה טוב. 

ואז הגיע עיקר הטקס, השף בליווי העוזר שלו הכינו במיוחד מגוון שיפודי טמפורה מיניאטורים שהגדירו מחדש כל מה שאנחנו יודעים על הקטגוריה. במקום הבלילה הזולה שמתאפיינת בגסות ושמנוניות יתר, השיפודים צופו באבקה דקיקה ומתפצפצת שהעבירה את התוכן שעטפה אל מרכז הבמה. 

 

הם עבדו ביסודיות על כל שיפוד, העבירו אותו מכלי אחד לשני, איבקו, פידרו, הסירו שכבות מיותרות עם מברשות מיוחדות, והשקיעו דקות ארוכות בטיפול מסור ומעורר הערכה. 

היה מדהים לצפות בכל זה.

טעמנו כל כך הרבה דברים טובים ומיוחדים שכבר לא נוכל לשחזר. בחרתי כמה תמונות מייצגות כדי להמחיש את הסגנון, ובאמת שהיה קשה לסנן. 

כל שיפוד היה ביס, וטעם אחד מדוייק וחד פעמי. השף המליץ על הרוטב המתאים לכל אחד מהם, וכך פשוט התמסרנו לחוויה וביקשנו שיפסיק כשלא יכלנו יותר. 

לסיום קיבלנו Sakuramochi, קינוח מסורתי בטעמי סאקורה ובמילוי של קרם שעועית אזוקי עם תה ירוק תואם. זה היה נפלא. ארוחות כאלו מצדיקות טיול שלם. 

לא הפסקנו להודות לשף, שהתרגש עוד יותר מאיתנו, והוא יצא איתנו מפתח המסעדה, שם צילמנו אותו למזכרת על רקע השלט היפייפה. 

המלצה חמה!

אתר המסעדה, כולל מפה -
http://takumi-factory.jpn.com/kushisho/info/

והתפריט הויזואלי
http://takumi-factory.jpn.com/kushisho/food/
כל שיפוד עולה 150 ין (בערך 5 שקלים), ולא ניתן להזמין אחד ספציפי, השף מכין אותם לפי רצונו, עד שתגידו לו להפסיק.